לוח שנה

א ב ג ד ה ו ש
 
 
 
1
 
2
 
3
 
4
 
5
 
6
 
7
 
8
 
9
 
10
 
11
 
12
 
13
 
14
 
15
 
16
 
17
 
18
 
19
 
20
 
21
 
22
 
23
 
24
 
25
 
26
 
27
 
28
 
29
 
30
 
 
 

Upcoming Events

צרו קשר

ראש החוג:
פרופ' דני אטאס  daniel.attas@mail.huji.ac.il
יועצת תואר ראשון:
ד"ר שרון קרישק sharon.krishek@mail.huji.ac.il
יועץ תואר שני:
ד"ר נלי טאלר naly.thaler@mail.huji.ac.il
מזכירת החוג:
לימור אילון  limorp@savion.huji.ac.il 
חדר 4606 הפקולטה למדעי הרוח
טלפון 02-5883759, פקס 02-5883572
שעות קבלה: יום א' 11:30-14:30, ימים ב'-ה' 10:00-13:00 

 

ברכות חמות לד"ר מרק מלקוביץ' על סיום עבודת הדוקטורט - תשע"ח

יולי 5, 2018

הרשות לתלמידי מחקר אישרה את עבודת הדוקטורט של חברנו, ד"ר מרק מלקוביץ'.
מרק כתב תחת הנחייתו של אלחנן יקירה עבודת דוקטורט, שכותרתה "מקומן השיטתי של ההערות (scolia) באתיקה של שפינוזה". תקציר עבודתו מצורף להלן.
ברכות חמות למרק ולבני/ות משפחתו, וגם לאלחנן. בשעה טובה ובהצלחה בהמשך הדרך!

תקציר העבודה:
לאורך יותר משלוש מאות שנה שימש החיבור אתיקה: מוכחת בסדר גיאומטרי ומחולקת לחמישה חלקים של שפינוזה כפרדיגמה האולטימטיבית לכתיבה ריגורוזית. כפי שאפשר להסיק כבר מהכותרת של החיבור, שפינוזה חושף את שיטתו הפילוסופית בסדר גיאומטרי. בדומה ליסודות (Στοιχεῖα Stoicheia) של אוקלידס, שפינוזה מפתח את טיעונו על בסיס הגדרות (definitio), אקסיומות (axioma), פוסטולטים (postulatum) ומשפטים קודמים (propositio).
הסדר הגיאומטרי של אוקלידס מניח כי כל משפט יוצא מתוך משפטים קודמים והנחות ראשונות (הגדרות, אקסיומות ופוסטולטים). הסתמכותו של הטיעון על הנחות שלא הוכללו במהלך הקודם של הטיעון מכשילה את הטיעון וממוטטת את המתודה כולה. אם כן, למעט הנחות ראשונות, משפטים והוכחות (demonstratio) של המשפטים (שהיותם "עיני הנפש" חושפת את אמתותם של המשפטים לשכל האנושי על ידי הפניה למשפטים קודמים או להנחות ראשוניות) אין צורך בכל מרכיב נוסף. במובן זה אפשר לקרוא לטיעון שמגולם במשפטים, בהנחות הראשונות ובהוכחות טיעון דדוקטיבי. על מנת שטיעון דדוקטיבי יהיה תקף הוא חייב להיות מספיק (self sufficient), כלומר לא לכלול מידע חדש שאינו מגולם ומכומת במה שקדם לטיעון.
עם זאת, לצדו של הטיעון הדדוקטיבי, לאורך כל הטקסט, קיימות הערות (scholio) שנראה כי אינן מחויבות לאותם כללים חמורים של דדוקציה. ההערות מקושרות למשפטים מסוימים וכתובות בשפה שוטפת, חיה ואפילו בעלת נימה אישית. בהערות שפינוזה משתמש ביד חופשית במטפורות, באלגוריות ובלשון אירונית כלפי הגישות המתחרות, כותב בגוף ראשון ואף פונה לקורא בגוף שני (לעומת שימוש בלשון בלתי אישית במשפטים). בהערות רבות שפינוזה מתדיין ומתפלמס בגלוי או בסמוי עם מסורות אחרות: המסורת הסכולסטית של אקווינס (Thomas Aquinas) וסוארז (Francisco Suárez), המסורת הקלאסית של אפלטון (Plato), אריסטו (Aristotle), אפיקורוס (Epicurus) והסטואה (Stoa), המסורת היהודית של הרמב"ם וקרשקש, ובעיקר ההגות הפילוסופית בת זמנו: התפיסה הקרטזיאנית. בהערות מסוימות שפינוזה מבהיר בלשון משוחררת את כוונותיו במשפט שקדם להן, ובאחרות הוא מרחיב בנושא שנידון בטיעון הדדוקטיבי. נראה כי סגנון הכתיבה החופשי והיעדר מחויבות לכללים, בניגוד לטיעון הדדוקטיבי, מאפשרים לדבר על ההערות כעל חלק לא פורמלי של החיבור ולהצדיק את ההבחנה שבין הטיעון הדדוקטיבי של אתיקה שמגולם במשפטים, באקסיומות ובהוכחות לבין ההערות, שאינן כפופות לאותם כללים. 
מה שמחזק אף יותר את ההבחנה הוא העובדה כי בחלק הראשון של אתיקה, כאשר שפינוזה מוכיח את אמתותו של הטיעון הדדוקטיבי, הוא אינו נוטה להסתמך על ההערות. בחלק הראשון הוא מפנה את הקורא להערות רק פעם אחת; בחלק השני הוא מפנה לשבע הערות; בחלק השלישי הוא מפנה להערות יותר משישים פעם. לכן אפשר להגיע לסברה כי הרצון המקורי של שפינוזה היה לבנות את הטיעון הדדוקטיבי באופן שאינו תלוי כלל בחלקים שאינם דדוקטיביים, אך במהלך העבודה, ככל שהחיבור גדל ותפח לממדיו הסופיים, הלכה ופחתה הכתיבה המתודית והקשיחה. אם ההסברים הללו נכונים, אולי אפשר אף לומר כי ככל ששפינוזה מתקדם עם טיעונו, כך הוא מכשיל יותר ויותר את שיטתו.
נגד ההבחנה בין הטיעון הדדוקטיבי למקטעים שאינם דדוקטיביים אפשר לטעון כי היא אינה מוצדקת, מכיוון שלהערות כמרכיב שיטתי אין אופי עצמאי והן פשוטן כמשמען: הערות שוליים שנלוות לגוף הטקסט (כמו בחיבור הנוכחי) ודנות בנושאים משניים או מבהירות לקורא את כוונת המחבר. זאת אכן ההתייחסות להערות בספרות הפרשנית הכללית על אתיקה: התייחסות נושאית ולא מבנית, שרואה בהערות כוח עזר שמסייע להבהרת תכניו של החיבור. מה שמחזק את הטענה הזו הוא האקראיות הנראית לעין של הופעת ההערות. עם זאת, אי אפשר לבטל בהינף יד את החשיבות השיטתית של ההערות. נראה כי להערות יש מגוון תפקידים: הבהרה, פולמוס, הרחבה ודיאלוג עם המרכיבים השונים של הטקסט או עם גישות חיצוניות לו. גם ההסתמכות ההולכת וגוברת של שפינוזה על ההערות במהלך הדדוקטיבי מחלק ב ואילך מצביעה על החשיבות המתודולוגית, השיטתית וההכרתית של ההערות, חשיבות שבמובנים רבים איננה נובעת מהטיעון הדדוקטיבי, ודורשת הבהרה. 
מה שעוד יותר מעצים את הדרישה להבהרה, הוא העובדה כי מושגים מרכזיים וחשובים בשיטתו של שפינוזה מופיעים באופן משמעותי דווקא בהערות: המונחים "טבע טובע" (natura naturans) ו"טבע טבוע" (natura naturata) מנוסחים ומוסברים בהערה למשפט א:29, ורק אז מופיעים במשפט יחיד – א:30; המונח "סיבת עצמו" (causa sui), למעט היותו הגדרה ראשונה של אתיקה, מופיע באופן משמעותי בהערה למשפט א:25; דרגות ההכרה cognito primi, secondi, tretiris generis)) מנוסחות ומוסברות בהערה השנייה למשפט ב:40; המונח "גאולת הנפש" (salus) מופיע בשתי הערות בלבד בפרק ה: אחרי משפט 36 ואחרי משפט 42 – המשפט האחרון של החיבור. האזכור היחיד של "ההבדל הממשי" (realiter distincta) בין התארים באתיקה, מופיע בהערה למשפט א:10 בלבד.
מהי ההשלכה לגבי מקומם של המושגים הללו באתיקה, ומהי ההשלכה לגבי התפקיד השיטתי של ההערות? באיזה אופן פרספקטיבת הקריאה הדואלית – טיעון דדוקטיבי לצד הערות – משנה את ההבנה של הסוגיות המוכרות במחשבה השפינוזיסטית? מהו תפקידן ומעמדן ההכרתי של ההערות, והאם הוא שונה מתפקידו ומעמדו של הטיעון הדדוקטיבי? 
ספרות רבה נכתבה על המתודה של שפינוזה באתיקה, אולם מילים אחדות בלבד הוקדשו למקומן השיטתי של ההערות. ז'יל דלז (Deleuze), בנספח לספרו החשוב: אקספרסיוניזם בפילוסופיה: שפינוזה, (Spinoza et le problème de l'expression) כמאמץ משני לספר כולו ועל קצה המזלג, עומד על המאפיינים המשותפים של ההערות, ומדבר על שתי "אתיקות" מקבילות.
בחיבור הנוכחי בכוונתי לשלב בין שתי מגמות מחקריות: 
המגמה הראשונה תימשך לכל אורך עבודת המחקר, ותעמוד על הצורך השיטתי של הטיעון הדדוקטיבי בהערות. היא תנסה לענות על השאלה: מהי תרומתן השיטתית של ההערות לטיעון הדדוקטיבי ולפיתוח השיטה הפילוסופית של שפינוזה? המגמה השנייה תתמקד באותם מושגים אחדים ("סיבת עצמו", "טבע טובע" ו"טבע טבוע", "הבדל ממשי" ו"דרגות הכרה") שמובאים דווקא בהערות. אבחן את הטרנספורמציה שעברו המושגים הללו מהופעתם בחיבורים המוקדמים של שפינוזה אל מקומם בתוך אתיקה. בחינת מקומו של המושג לאורך התפתחות השיטה השפינוזיסטית לצד בחינה מחודשת של המושג באתיקה אמורה לבאר גם את המקום השיטתי של ההערה וגם את מקומו של המושג באתיקה. 
בכוונתי לבחון סדרה של שאלות לאורך עבודת המחקר כולה: מהו תפקידן של ההערות? האם קיים מכנה משותף להערות או מאפיין שמאחד ביניהן? האם יש טיעון שאינו דדוקטיבי המקשר בין ההערות השונות? מהו היחס שבין הטיעון הדדוקטיבי לבין ההערות? האם שפינוזה השתמש בהערות באותו מובן שבו אנו משתמשים בהערות במהלך כתיבה מדעית? האם הטיעון הדדוקטיבי עומד בזכות עצמו בתוך הטקסט? האם מקומן והופעתן של ההערות במקומות מסוימים מסמנות דבר מה משמעותי לגבי הטיעון הדדוקטיבי ולגבי הסוגיות המשמעותיות בשיטתו של שפינוזה? האם אפשר לדבר על מעין סדקים או פערים שההערות אמורות למלא? האם מיקומם של מושגי מפתח בשיטה השפינוזיסטית דווקא בהערות מעיד על חשיבותן ומקומן בשיטה כולה? האם תפקידן של ההערות באתיקה שונה מתפקידו של הטיעון הדדוקטיבי? האם המעמד הכרתי של ההערות זהה למעמד הכרתי של הטיעון הדדוקטיבי? האם אפשר לדבר על שתי "אתיקות" נפרדות? והאם אפשר לדבר על מתודולוגיה שונה בשני המקרים?
שאלות אלו אמורות להתבהר תוך כדי הפרשנות של אתיקה. ראייה דו-ממדית של הטיעון הדדוקטיבי מחד גיסא, ושל ההערות מאידך גיסא, אמורה לספק פרשנות מרעננת ומעניינת לאחד הטקסטים הידועים בתרבות המערב. אני סבור כי לביאור ה-"scholium" כמרכיב שיטתי עשויה להיות תרומה רבה להבנת השיטה השפינוזיסטית כולה ואופן הצגת הדברים באתיקה.