הרשות לתלמידי מחקר אישרה את עבודת הדוקטורט של חברתנו, ד"ר אביבית אינצ'י, אשר כתב תחת הנחייתם של פרופ' כריסטוף שמידט ופרופ' משה הלברטל את עבודת הדוקטורט, שכותרתה 'עיונים בתאולוגיה הפוליטית של ישעיהו ליבוביץ'  

ברכות חמות, בשעה טובה ובהצלחה בהמשך הדרך!

 

להלן התקציר

       עבודת הדוקטורט נועדה לשפוך אור על מגוון פניה של הגותו התאולוגית-פוליטית של ישעיהו ליבוביץ'. היא חושפת  את המגמות העיקריות של מחשבתו הדתית ואת עיקרי אמונתו ותפיסותיו, עומדת על מקורות היניקה שלו ומציעה תשובות לשאלות: מהן נקודות המוצא של הגותו? האם קיים שבר בהגותו ובעולמו של ליבוביץ', או שמא המרכיבים השונים בהגותו עשויים להתחבר לתצרף קוהרנטי? מהו לוז תורתו היציב, ואילו תמורות חוללו חילופי העתים בדעותיו?  

      הסברה המקובלת היא שליבוביץ' תופס את ההלכה כמושג אקזיסטנציאלי, כ'עיגול שאין לו מוצא ולא מבוא' או כספינה הצפה על בלי-מה ללא מסד של אמונה בבסיסה. דהיינו, כמערכת ציוויים ללא תאולוגיה. לדידו, אנחנו מקבלים כתורה אלוהית את התורה שעם ישראל יצר. אולם, מאחר והאל לא נתגלה בטבע ולא בהיסטוריה, הרי שהמצוות אצל ליבוביץ' מנותקות ותלויות באוויר - לא ברור מנין וכיצד באו, ומה הקשר בינן לבין אלוהים. מהו, אפוא, מקור הסמכות של הציווי? הפרשנות הרווחת היא שליבוביץ' המיר את ה'תורה מן השמים' ב'תורה לשם שמים': הביטוי של הטרנסצנדנטי בעולם האימננטי איננו מקור המצוות, כי אם תכליתן .

      עם זאת, ברי שליבוביץ‘ לא ויתר על חווית ה'להיות מצּווה', כלומר על החוויה הפסיכולוגית של מפגש עם 'משהו' המגיע 'מבחוץ'. לליבוביץ‘ יש טענות המחזקות רושם זה: ראשית, למרות שההלכה נתונה ל"מניפולציה של בני אדם", מקורה מטאפיסי ומהותה סופרא-נטורלי; ושנית, ההלכה היא מה שנתקבל כהלכה בעם המתכוון לקבל עליו את עולה. הציבור עצמו הוא מקור הזכויות והחובות שהתורה מטילה עליו. במלים אחרות, אליבא דליבוביץ' עם ישראל הוא יציר החוק ויוצר החוק. יתרה מזאת, היחידים כשהם לעצמם אינם רשאים לחרוג מדין תורה, אבל הציבור בהיותו ריבון רשאי לעשות זאת, וייתכנו מקרים בהם סטייה ניכרת מההלכה הופכת לדין תורה. ועיין: הואיל ועם ישראל, כנושא התורה, הוא בעל סמכות דתית משל עצמו, הרי שיש בכוחו לקבוע דפוסי התנהגות רצויים גם בלא אישור הרבנים, ואף בניגוד לדעתם.

     מהמחקר עולה שליבוביץ' הושפע מתורתו של הראי"ה קוק, אשר נחשב עד כה כניצב בקוטב התאולוגי המנוגד לו. עמידה על השפעה זאת, המהווה חידוש בשדה המחקר, מאפשרת הצגת פרשנות חדשה של שלוש הטענות האקסיומטיות, המהוות את לשד תורתו של ליבוביץ', כהדהוד של קשר בין חידוש הלכתי לבין מיסטיקה וכמשקע שנותר מהגותו של הראי"ה קוק: (1) למעמד הר סיני אין תפקיד מכונן במערכת ההלכתית. התורה שבכתב התכוננה על ידי הכרעת חז"ל המקדשת אותה; (2) דרושה חקיקה הלכתית חדשה בעקבות השיבה לארץ ישראל; (3) המחוקק התורני הוא עם ישראל.  

     ליבוביץ‘ התריע על כך, שבשל המודרנה והגלות ההלכה מעצבת תחומים מוגבלים בלבד, את ד‘ אמותיו של האדם. הניגוד בין התחום הדתי-הסקרלי לתחום ה'ארצי' וניתוק הזיקות בין התורה לבין המציאות, הפכו את ההלכה מגורם ממשי לפיקציה, לבדיה. התורה יכולה להתממש רק בארץ ישראל, בה ניתן לשוב לחיים ארציים מלאים, להעמיד את החיים על בסיס התורה ולחבר את הדת לשאר מדורי הקיום.

     דא עקא, ליבוביץ‘ ניצב בפני מציאות שההלכה איננה מכירה, ואיננה יודעת עליה מאומה: ריבונות מדינית יהודית בלבה של ארץ הקודש, שהוקמה טרם ימות המשיח על ידי פורקי עול מצוות. כמו כן, ההלכה מניחה את הגלות או את מציאותו של שלטון זר בארץ ישראל, ואת העדר חובות אזרח ותפקידי אזרח - כנתון יסודי.

     ברם לצד טענתו שמחקיקת הלכה לעיצוב פני המדינה משתמע, שהחברה והמדינה הן קטגוריות דתיות, הדורשות את הסדרן בהווה על פי התורה וההלכה, ליבוביץ' מקים מחיצה בין דת למוסר, בין דת למדע, בין דת ללאומיות, בין דת לתבונה ובין דת למצפון, ופוסל את האפשרות שהמעשה הדתי ישרת כל ערך או צורך אנושי. לשון אחר: לצד קריאתו לחקיקת הלכה מחודשת, טען ליבוביץ' שההלכה משוחררת מהתניה כלשהי ממציאות עובדתית, ממצב העניינים בעולם, היא איננה נובעת מן המציאות ואיננה נקבעת על ידה. כלומר, העולם הפוליטי ומצוקותיו לא יכתיבו את דרכה.

     מה בין כינון 'מדינת התורה' לבין הדרישה להפריד בין דת ומדינה? הסברה המושלת בכיפה היא שליבוביץ‘ שינה באופן חד את דעתו בשנות החמישים וזנח את רעיון 'מדינת התורה', ותחת זאת קרא להפרדה בין הדת למדינה, ולמיצובה של הדת כאופוזיציה עקרונית למדינה. במקום התזה אודות  ליבוביץ‘ 'המוקדם' וליבוביץ' 'המאוחר', ליקוט כתביו של ליבוביץ' העוסקים ביחסים בין דת ומדינה, ופרשנותם אלה לאור אלה, מעלים כי בעצם השתלבותה של הדת במנגנון המדינה החילונית היא משמשת כאמצעי-עזר לסיפוק צרכים פוליטיים של המדינה, תוך כדי יצירת מסך-עשן של פסאודו-יהדותיות של מדינת ישראל. לפיכך, קריאתו של ליבוביץ‘ להפרדת הדת מהמדינה נובעת מהצורך להחליף את הקשר המלאכותי-אדמיניסטרטיבי בין המדינה החילונית ובין הדת, בקשר של ממש בין הדת ומדינת היהודים. זוהי דרישה דתית לעימות בין היהדות ובין החילוניות, ודרך למאבק למען השלטת הדת בעם ובמדינה. מתברר אם כן שהפרדת הדת מהמדינה איננה דגם אידאלי, יעד כשלעצמו, אלא שלב מעבר זמני, גם אם הוא לא יחלוף. זוהי 'הוראת שעה' - ואולי גם של כל השעות שתבואנה ;בתוך כך, הואיל והמרחב הפוליטי מתמלא בתוכן דמוני, בפשיזם, ויש צורך ב'ריקונו' המתמיד, נדרשת ביקורת מתמדת של המרחב הציבורי-פוליטי מתוך עמדה דתית. ההתנגדות לראיית המדינה כערך עליון היא נקודת המפגש והדמיון בין תאיסטים לבין חילונים הומניסטיים.

     כאן מתגלה מתח בהגותו של ליבוביץ': אם המרחב הפוליטי הוא המקום למימושה המלא של התורה מתוך מטרה של החלת ריבונותה על חיי הציבור, הרי שהמדינה עלולה לקבל מעמד של ערך מוחלט, והדת תעבור פוליטיזציה. או-אז נחוצה ביקורת פרמננטית, סיזיפית, המיועדת גם להבטיח את טוהר החיים הדתיים ולהגן עליהם מפני סכנת האלילות, וגם למנוע מהמציאות הפוליטית לקרוס תחת הדרישה לאבסולוטיות; מתברר אם כן, שלמאבק הדת במדינה יש משמעות כפולה: גם למען הדת מול החילון, וגם למניעת הפיכת המדינה מצורך לערך.