לא הייתי מאוד קרוב לפרופ' שטיינר ולא למדתי אצלו המון קורסים. אבל בקורס שלמדתי אצלו התחלתי להתעסק בכל מה שקשור לשפה דתית (הנושא של התזה שלי) ואצלו כתבתי את העבודה הראשונה שלי בנושא. בנוסף, אצלו העמקתי, לראשונה, בהגותו ויטגנשטיין המאוחר ונאלצתי )לשמחתי( לקרוא לעומק את כל ספרו 'חקירות פילוסופיות'. לכן, אני חב לפרופ' שטיינר המון שכן הוא זה שחשף והרחיב את עולמי בכל הנוגע לתחום העניין המרכזי שלי. אני מצרף מספר סיפורים קצרים אשר מעידים, לפחות למיטב ידיעתי, על אופיו:

1. מסופר על פרופ' שטיינר העביר קורס סמינר והיה לו רק תלמיד אחד. יום אחד התלמיד הזה היה חולה והוא התקשר לפרופ' שטיינר להודיע לו שהוא לא יגיע לשיעור. מרק ענה שהוא התחייב לאוניברסיטה שהוא יעביר את כל השיעורים לכן הוא יעביר את השיעור מחר בין אם התלמיד יגיע ובין אם לאו. התלמיד שלח חבר שלו לראות האם באמת שטיינר העביר את השיעור ומסתבר שזה מה שהוא עשה - זה סיפור ששמעתי מכלי שלישי )לפחות( לכן אני לא בטוח שהוא אמיתי אבל הוא בהחלט מתאים לטיפוס.

2. אני זוכר שלמדנו על המושג 'משחקי שפה' אצל ויטגנשטיין וכחלק מהניסיון של פרופ' שטיינר להסביר את התובנות של ויטגנשטיין הוא ניסה להראות לנו שאין שום הגדרה למושג 'משחק'. כלומר, שאין תנאים הכרחיים ומספיקים בכדי להיות משחק. כחלק מהדיון שהתפתח בכיתה מישהו הציע את הטענה כי משחק הוא דבר שיש בו מנצחים ומפסידים. פרופ' שטיינר ענה כי יש לו דוגמת נגד שמפריכה את הקביעה של אותו התלמיד. פרופ' שטיינר סיפר כי מאוד הטרידה אותו העבודה שכשנכדיו משחקים זה עם זה משחקים בהם יש מנצח ומפסיד תמיד אחד מהם יוצא מאוכזב מהמשחק... לכן, הוא החליט להמציא להם משחק בו כולם מנצחים. איני יודע כמה המשחק שפרופ' שטיינר המציא היה מהנה אך הרצון והיכולת שלו לחשוב ולעמול על בניית משחק שכזה הרשימה אותי מאוד והבליטה בפני עד כמה מדובר באדם אכפתי ומבריק כאחד.

3. אחד הפרשנים של ויטגנשטיין המאוחר הוא הפילוסוף המפורסם סול קריפקי. קריפקי אינו נחשב פרשן קלאסי ועל כן קראו לגישה הפרשנית שלו 'קריפקנשטיין' כדי להדגיש שהגישה שלו היא ייחודית ומייצגת אך ורק את קריפקי בעצמו ולא את ויטגנשטיין. בקורס של שטיינר אודות ויטגנשטיין, שטיינר טען כי הוא משתכנע מהפרשנות של קריפקי אך הוא לא בטוח שקריפקי היה חותם על הפרשנות שהוא (שטיינר) לדבריו שלו (קריפקי). לכן, שטיינר פתח את הקורס בטענה שהוא לא מלמד את ויטגנשטיין, ולא את קריפקנשטיין אלא את קריפקנשטיינר. השימוש במושג הזה הביע בעיני שילוב יפה של צניעות וכנות לצד חתירה לאמת ותחושה מוצדקת של גדלות.

4. סיפור אחרון ומשעשע (אך בלי מסר כלשהו) - אחד מתחומי התמחותו של פורפ' שטיינר היה הפילוסופיה של הלוגיקה. הוא סיפר לנו כי פעם אחת תלמיד שלו לשעבר התקשר אליו ואמר לו כי הוא מואשם בפשע חמור וכי בית המשפט לא מאמין לאליבי שלו שכן הם טוענים שהסיפור שלו מכיל סתירה. לכן, אותו תלמיד התקשר לשטיינר בכדי לבקש ממנו להוכיח שלא מדובר בסתירה ועל כן שהסיפור בהחלט אפשרי. איני יודע אם שטיינר נענה להצעתו אך מבחינתי זה סיפור מעודד מכיוון שהוא מראה שיש לפילוסופים עתיד תעסוקתי מחוץ לעולם האקדמי...

יהי זכרו ברוך

מתוך: קובץ מכתבים מאת תלמידיו ותלמידויות של מרק ז"ל